סשן צילומים הוא מסע קטן. צעד אחרי צעד. אני אוהב להוביל את הטיול הזה. להיות מורה הדרך. כשמצלמים בשביל החוויה של המצולם/ת אנחנו מייצרים ביחד סביבה שמאפשרת ביטוי. זה תהליך הדרגתי וקסום. בהתחלה מסירים את הפחד מהמכשיר הזה שנקרא מצלמה. לומדים להרגיש איתה בנוח, להבין שהיא חברה ולא אוייב. אחר כך כשמרגישים יותר נעים מתחילים לצחוק איתה, לפלרטט, לעשות לה טיזינג. לאט לאט מתחילות לרדת שכבות, האני הפנימי מוצא מקום להתבטא. הנפש מתחילה להוציא את מה שמתחבא עמוק בפנים. בדרך כלל - עם כל שכבת בד שיורדת מהגוף יורדת גם שיכבה מהסודות הקמוסים שהמצולמ/ת גוררים איתם ביום יום. משחקים של אור צל וצבעים נותנים לי לעזור למצולמים שלי להדגיש דברים שהם אוהבים בעצמם, לתת להם להבליט את מה שנעים להם לראות. בהתהליך המשותף הזה אני מקשיב. מקשיב למילים, מקשיב לשפת הגוף וגם למה שאין שם. עם כל אלה אני יודע לתת למצולמים שלי את הבמה שהכי מתאימה להם. בתהליך העבודה אנחנו עוצרים כל הזמן ומסתכלים ממש בזמן אמת על מה שאנחנו מצלמים. מדברים על זה תוך כדי, מדייקים את מה שטוב ומוציאים את מה שפחות. היצירה המשותפת הזאת מביאה לתוצאות מרהיבות בזכות החיבור בין הצדדים שהמצולמים מרשים לעצמם להוציא החוצה לבין העיין הצילומית שלי ותכנון הפריים תוך כדי.
כשהולכים הביתה בסוף סשן כזה - כל הצדדים יוצאים עם לב מלא בסיפוק מהביטוי שהיה בסשן, מהיכולת של המצולם/ת להציף ולהנציח משהו שהיה חבוי אצלהם עמוק בפנים הרבה זמן. מהיכולת להתמודד עם הפחדים שנכנסו איתם לסטודיו ולנצח אותם.
מה שיקרה אחר כך עם התמונות זאת הבחירה של המצולמים וזה כבר לא ישנה את החוויה.
